מסעדת האנוי –חביבה ונטולת עוקץ

(צילום: יאיר גת; עריכה: רונית שוקרון; אפטר: אסף לזרוביץ')

"יש שולחן פנוי", אמרה המארחת כשהגענו להאנוי בלי להזמין מקום מראש, "אבל רק עד שמונה, זה בסדר?". השעה הייתה קצת אחרי שש בערב וסביב רוב השולחנות באסייאתית מרחוב לילינבלום, שנפתחה בשנת 2012 לקול צהלות חובבי הז'אנר, ישבו אנשים שנראו מאוד מרוצים מהחיים. אחרי לא מעט מסעדות חצי ריקות בהן ביקרתי בחודשים האחרונים, היה ממש בסדר להיכנס למקום שעובד. התפריטים נחתו על השולחן במהירות ומיד לאחריהם קנקנן תה ירוק וצנצנות זכוכית, שעזרו לנו להעביר את הדקות הארוכות בהן המתנו למישהו שייקח הזמנה. בינתיים חקרנו את התפריט המחולק לשבעה סעיפים: ראשונות, באן מי, אטריות וירק, מרק פו, קארי, ברבקיו קנטונזי ותוספות.

רוטי צ'אנאי – אחד הביסים הטובים בארוחה

כשהמלצרית התפנתה אלינו, ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים: הר גאו – דים סאם במילוי שרימפס, שיפוד מלזי, באן מי עם בקר  וקריספי סקין פורק. היא הפצירה בנו להוסיף לשיפוד גם רוטי צ'אנאי שזה בעברית לחם מלזי עם רוטב קארי, ונראה היה שהיא יודעת על מה היא מדברת, אז הוספנו. מנת הדים סאם כללה ארבע כיסנים מאודים, דביקים מעט, כמו שכיסנים מאודים יודעים להיות והמילוי הדחוס היה מתובל ומשופר טעם ברמות תעשייתיות שלא הותירו זכר לטעמם של פירות הים. וזה עוד לפני שטבלנו אותם ברוטב החריף. הרגיש לנו קצת כמו דים סאם משקית. המלצרית שהמליצה לנו לקחת לחם לצד שיפוד הפרגית, אכן ידעה על מה היא מדברת. זה לא ממש לחם אלא לאפה מטוגנת, דמוית מלאווח. מרחנו עליה את רוטב הקארי, שהועשר בלא מעט בוטנים, ועטפנו בו את שיפודוני העץ, שכל אחד מהם נשא שלושה או ארבעה נתחי פרגית. כמה טיפות של יוגורט מלמעלה יצרו את אחד הביסים הטובים בארוחה.

שיפוד מלזי שהשתלב מצויין עם הלחם והיוגורט (צילום: יאיר גת)

באן מי בקר – עייפה כמו אירוע משרדי

"הבאן מי לא מגיע בלחמנייה מאודה כמו שכולם חושבים, אלא בלחמנייה קריספית", אמרה המלצרית שהתגלתה כמומחית לבצק ומוצריו. כנראה שתל אביב עוד לא הפנימה לחלוטין את ההבדלים בים באן מי ל-באו. הלחמנייה הקריספית התגלתה כלחמנייה תעשייתית מהסוג שמשמש את דוכני נקניקיות מושקעים. המנה עצמה שהייתה עשירה בגזר מגורד, הייתה נטולת אנרגיה ומראה ערימת הגזר המגורד שבראשה הזכיר לי את הסנדביצ'ים שהיו מביאים לאירועים משרדיים. רצועות הבשר, אותן הצלחתי לאתר לאחר חיטוט מאסיבי בעמקי הלחמנייה היו לא רעים בכלל, רק שהשילוב כולו היה עייף, נטול אנרגיה, וסקסי כמו אירוע משרדי.

מרוב גזר לא רואים את הבשר, שדווקא היה לא רע בכלל (צילום: יאיר גת)

סוי צ'יקן – פרזנטציה מרשימה, המנה קצת פחות

עור החזיר הפריך – כן, ככה קוראים למנה הזו בעברית, תתמודדו, לא היה זקוק ליותר מדי הסברים. על ערימה יפה של אורז לבן מתובל בבצלים ירוקים ולבנים, הוטלו בשורה ארוכה, נתחים של בטן חזיר צלויה.כשלצידם שוב, תלולית של גזר מגורד. הבשר נעשה בעדינות יתר לטעמי והוגש בטמפרטורה נמוכה מדי. נכון, לא מדובר בנתח עילי מצד שני כאשר הוא לוהט ונוטף שומן אפשר ליהנות ממנו מאוד. בשלב הזה היינו אמורים לבקש חשבון או משהו, אבל כרעי העוף שנתלו בחלון המטבח, והזכירו לנו מסעדות אסיאתיות במקומות אחרים בעולם, שינו את ההחלטה. הוספנו להזמנה סוי צ'יקן ושני בקבוקי סינגה – בירה תאילנדית יבשה שאנחנו מאוד אוהבים. כרע העוף החלוטה בציר סויה, מוגשת אף היא על גבי אורז לבן, חתוכה לרוחב לפרוסות, כולל העצם. הפרזנטציה מרשימה, העוף עצמו קצת פחות. ציר הסויה צובע אותו היטב מבחוץ אבל כמעט ולא נוכח בטעמו והתחושה הכללית היא של עוף מכובס, רך מאוד וחסר עומק, שהגיע בטעות אל המכונה של הבגדים הכהים.

המלצרית המליצה לקחת לחם וצדקה (צילום: יאיר גת)

האנוי, יש לומר היא מסעדה חביבה מאוד. מעוצבת כמו מסעדת פועלים ורועשת כמו בר, עם שירות ידידותי וידעני, שמסוגל להכיל לא מעט גחמות ומחירים הוגנים, אם לא למעלה מזה. המנות חביבות אף הן. נראה שבדרך אל ליבו של הקהל התל אביבי, הוחלט ליטול מהן את העוקץ, את העומק והעניין, וזה עובד. כמה עובד? נסו להזמין מקום לשמונה.

לכל הביקורות של יאיר גת מבקר המסעדות של יאמיז, לחצו כאן

הפוסט מסעדת האנוי – חביבה ונטולת עוקץ הופיע ראשון ביאמיז