סילו –מסעדת ברירת מחדל

אחרי דקות ארוכות של חיפושים הצלחנו למצוא את הפתח בגדר הרשת שמפרידה בין החניון של פארק פרס בחולון לבין מתחם 'לה פארק' הסמוך, הוא מצידו התפוצץ עלינו בשפע של אורות, צבעים וצלילים. עברנו בין אגם מלאכותי שעליו שייטו ילדים בסירות פלסטיק בצורת ברבור, לבין בית קפה בו ניגנה להקת קאברים שירים שלא הצלחנו לזהות. בקצה גרם מדרגות הרחב שקושט בנורות לבנות חייכו אלינו כמה ילדים שהציעו לנו לשחק איתם כדורגל, ובזמן שניסינו לאתר את הכניסה למסעדת סילו נתקלנו במזרקה מוארת בצבעים עליזים. זה סוף אוגוסט המיוזע, זה החופש הגדול, הקייטנות כבר נגמרו וההורים מסתובבים הנה והנה אבודים רוב שעות היום, מה שהוביל לתוצאה שהכל הרגיש כמו טריפ ולא מהטובים שבהם. מזמן לא שמחתי כל כך להיכנס למסעדה.

סילו – מעוצבת היטב עם צוות מיומן ומסביר פנים

החלל של סילו, שבמרכזו תנור פיצות ענקי, התגלה כחמים, צבעוני ושקט. אפילו שקט מאוד בהשוואה למה שהלך בחוץ. התפריטים, שכבר עברו כמה ידיים נחתו על השולחן במהירות שיא, אבל לפני הכול היינו צריכים  בירה. "כוס זה 400 מיליליטר" עדכנה אותנו המלצרית אחרי שנשמנו לרווחה וביקשנו גולדסטאר מהחבית. במדינה בה רוב המקומות עושים הכול כדי לא לספר כמה בירה יש בכוס ("יש קטן ויש גדול" זה בדרך כלל המינוח המעורפל), זו הייתה הודעה מרגשת כמעט. חבל שהיא לא סיפרה שהבירה לא נמזגת לכוסות סטנדרטיות, אלא לצנצנות מהסוג שמאוד קשה לנקות ולכן הן נשארות מלוכלכות קצת בפינות. אם היא הייתה משתפת אותנו גם בעובדה שהבירה לא ממש טרייה, זה היה מושלם. התפריט של סילו, שקוראת לעצמה 'מסעדה איטלקית', וחוגגת בימים אלה שנה להיווסדה ומובלת על ידי השף רובי פורטנוי, נכתב על ידי אנשים שיודעים בדיוק מה הם עושים: מנות ראשונות, פיצות מהטאבון, פסטה, דגים, בשר ואם דאגתם לרגע, אז גם ארוחת ילדים. איטלקית או לא, אף אחד לא יצא מכאן רעב.

סילו – איטלקית ממנה אף אחד לא ייצא רעב (צילומים: אתר רשמי) 

מפרק הראשונות האקלקטי שמזגזג בין פוקצ'ה לסביצ'ה אננס ובין סלט כוסמין לטאטקי סלמון בחרנו בכל זאת משהו קצת איטלקי: קרפצ'יו סינטה על גיליון נייר אפייה, שהונח על מגש שחור, ועליו ניצבו בסדר מופתי שלושה גלילי ריגטוני, ממולאים קרם גבינה ועירית, סלט קטן של חסה, ארוגולה, עגבניות שרי, בצל וצנוניות, מקל פרמז'ן וכמה טפטופים של קציפת חרדל ובלסמי מצומצם. רצועות הסינטה שתפסו את מרכז המגש כוסו בתועפות פרמז'ן ורסק עגבניות עם פלפל ירוק חריף. זה היה קרפצ'יו כמו שהאגם בפארק פרס הוא אגם גארדה. נראה היה כי העיצוב, הטעמים, הצבעים והמרקמים חוברו להם יחדיו למטרה אחת: הגנה על הסועדים התמימים מפני הידיעה שאבוי, הם אוכלים בשר לא מבושל.

הזמנו גם פיצה סקמורצ'ה. עם מוצרלה מעושנת, פלפלים קלויים, זיתים ותרד מאודה. טקס ההגשה שלה כלל ג'סטה חביבה: הנחה של קופסת שימורי עגבניות במימדים תעשייתיים במרכז השולחן כסטנד למגש, מה שהותיר את השולחן עדיין מרווח. יחסית למנה הקודמת הפיצה הייתה טובה מאוד – הבצק היה פריך, עשוי היטב ושמנוני במידה, כשמעליו כמות נדיבה במיוחד של מוצרלה. העושר השמנוני, שאנחנו די אוהבים בפיצות תעשייתיות, כיסה כמעט לחלוטין את טעמי התוספות, ונדרשה לנו כמות גדולה של רוטב עגבניות חריף כדי להתמודד איתו. כמו בקרפצ'יו, נראה שגם בפיצה הושקעו רוב המאמצים בצורת ההגשה ולאף אחד לא נשאר כוח להתעסק עם התוכן ולבדוק אם הוא מקיים את מה שהובטח בתפריט.

פיצה טובה מאוד יחסית למנות האחרות, חבל שכל המאמצים הושקעו בהגשה ולא בטעמים

מתוך החיבה שלנו לחלקי פנים, כמחווה לעיר המארחת וגם כי הבנו שארוחה איטלקית רצינית נצטרך לאכול במקום אחר, הזמנו 'מעורב חולוני' – רצועות סינטה, פרגית, צ'וריסוס, מרגז, כבדים, תפוחי אדמה ובצל מטוגן על טחינת צ'ומא. חלקי הפנים היו עשויים יתר על המידה והטעמים שלהם הלכו לאיבוד, הטחינה הכתומה בהירה הייתה חריפה, טובה ומעניינת והצילה את העסק מצניחה. אם היו שם גם פיתות שהיו מגיחות מהטאבון המעולה שגם כך קיים במקום וחמוצים, יש מצב שהיינו יכולים ליהנות ממנה יותר.

מתפריט הקינוחים, שכולם, כך למדנו, עשויים במקום, בחרנו עוגת גבינה עם קרם לימון, מרנג, כדורי שוקולד לבן וקוקוס, עוגיית תפוז ורוטב תות. העוגה, למרבה השמחה, הייתה מוצקה ולא מאוד מתוקה, ולמרות הפוטנציאל הבעייתי משהו של ריבוי המרכיבים הייתה די מוצלחת, אז שתינו לחייה קצת גראפה. המשקה היה קפוא והוגש בכוסות צ'ייסר (גראפה אמורה להיות מוגשת בטמפרטורת החדר) צורת ההגשה שביטלה לחלוטין את הטעמים והריחות שלה, אבל היינו צריכים משהו חזק לפני שנצא שוב למתחם.

סילו, כך התברר, היא מסעדת ברירת מחדל. היא מעוצבת היטב, הצוות שלה מקצועי, ידען ונעים, ולמרות זאת, לא הצלחנו למצוא ולו סיבה אחת להגיע אליה במיוחד. במקרה שמצאתם את עצמכם אבודים בפארק פרס, עם כל המשפחה, ואתם חייבים לסגור את הפינה של הרעב, נראה לי שהפיצות שלה יכולות לעשות את העבודה, אבל בכללי אני חושב שלתושבי חולון מגיע קצת יותר.

ציון: 2.3

 יאיר גת ביקר גם במאייר של השף העולה אוסמה דלאל.

הפוסט סילו – מסעדת ברירת מחדל הופיע ראשון ביאמיז